חיי אדם

כשברא אלוהים יצורים בעולם,
עשרים שנות חיים הוא חילק לכולם:
עשרים שנות חיים ליונק ולעוף,
לדג לברווז לאדם ולקוף.

אמר האדם: "אלוהים אדירים,
אינני רוצה כבר למות בן עשרים
הוסף לי שנים קצת יותר מלכולם,
הוסף, בחייך היה בן אדם!"

אמר החמור: " בחיי, אלוהים!
הבט על חיי ואמור: זה חיים?
אם לא די לאדם בעשרים השנה
אתן לו שמונה משלי ‟ מתנה."

אמר גם הסוס: "אלוהים כל יכול,
נו, מהם חיי? רק לסחוב ולסבול.
יספיקו לי עשר שנים בעולם,
השאר - אנדב לטובת האדם".

כך זו אחר זו החיות שם נגשו
לגרוע שנים מחלקן הן ביקשו,
הכלב, הקוף, החזיר, השפנים -
תרמו מרצון למגבית השנים.

ישב אלוהים עירני וקשוב,
רשם כל תרומה במכונת החישוב,
לבסוף הוא לחץ על כפתור המכונה -
"נו, טוב, קח עד מאה ועשרים שנה".

מאז האדם חי חיים משונים:
הוא חי כאדם את עשרים השנים
ואז את חובו הוא מחזיר בלי היסוס.
עובד כמו חמור ומזיע כמו סוס
כפרד עקשן ורועד כחתול
אוהב כשפן וזוחל כשבלול
רעב הוא ככלב, זולל כחזיר
לבסוף - כמו הקוף נשמתו הוא מחזיר.

כשברא אלוהים יצורים בעולם...

מילים: דן אלמגור, לחן: בני ברמן