צילה

וכאן גרים העצב הדממה
ילדה אחת שקוראים לה צילה
שיער שחור נופל על צאוורה
ועל שפתייה אין שום ליפסטיק אהבה

אולי זה רק סיפור או אגדה
אין איש יודע מה בדיוק קרה
ילדה יפה נולדה לאהבה
אבל הם מספרים שהיא קצת לא שפויה

ובלילות כשצילה עוד ערה
נשמר העצב בתוך הדממה
חולצה דקה חובקת את כתפיה
והיא רועדת בתוך החשיכה

ואור חזק חודר אל תוך ליבה
כשהרוחות נושבות בשיערה
ובדרכים קופא הזמן כי צילה
יוצאת שוב לחפש את עולמה

וצילה מציירת על החול
את העולם שבו יהיה לה טוב
מהזריחה ועד לרדת ערב
שוקעת היא בעצב ודממה

מילים: אפרים בוצ'וק