השאר לי אך זאת: את זכר
הדברים שגרמו לי לשעות
אליך, דרכי, אלי,
דרכך. ועל הכל:
את הכאב ואת השמחה,
את כל כאב השמחה
ואת כל שמחת הכאב
שבשלה, שבשלו
אני מודה ולא אבוש,
שהכל היה כדאי.
שהכל היה חיי,
גם לשוא, גם לא עכשיו
וכך גם נתכון ודאי להיות.
מילים: נתן זך, לחן: שפי ישי
